קרוע, הרוס, בלוי, משומש או בקיצור: לא מתאמץ ורק שלי

 שכשעברנו דירה לירושלים הייתי בת 14 והכל שם נראה לי מוזר ואחר. נפלא, אבל מוזר ואחר.(באופן מוזר לא פחות) אני זוכרת דווקא את הפעם הראשונה שקניתי נעליים באיזו חנות ברחוב יפו - אולסטאר כחולות גבוהות - והמוכר הגיש לי את השקית המיוחלת ונפרד ממני בברכה "תבלי".

קצת אחר כך הסתבר לי שמדובר בברכה ירושלמית ידועה ובאופן מפתיע, הכוונה אינה לצאת לבלות. כלומר כן, אבל אחרת.

מה שהוא רצה להגיד לי זה: צאי לך לעולם עם הנעליים האלה והלוואי שיבואו עלייך טיולים וחוויות מרגשים כל כך עד שהן יהפכו בלויות. בלויות מרוב שמחת חיים.

חלפו מאז זיליון שנה ועוד 2 זיליון זוגות נעליים ובכל פעם שאני מוסיפה עוד זוג לאוסף אני נזכרת באותו איחול ועד כמה הוא מדויק. כי אם אבלה את הנעליים זה אומר 3 דברים: 1. מדובר בקניה מוצלחת מאד. 2. אני עושה המון דברים. 3. לא אכפת לי שזה נראה בלוי כי ככה הרי נראית הרפתקה. ההרפתקה שלי.

ואם את כל זה ניקח לעולמות שכנים מתבהרת לה (=לי) תמונה. הג'ינס הקרוע, הטי עם החורים, השרשרת עם הקשרים נבחרים כדי להגיד: יש כאן פרא (נו באמת :)) שחיה חיים עגולים ומלאים, לא מזיז לה שאיזה דוד מרים גבה (תוך שהוא שואל בדחקה אם הג'ינס עלה פחות כי הוא קרוע) ואין לה כל כוונה להוכיח מאמץ ממוסגר כלשהו.

המקור, אגב - של הג'ינס הקרוע בוודאי אבל נדמה לי שלא רק – הוא משהו באזור הפאנק (ניו יורק שנות ה-70) והוא רוצה לומר בדיוק את זה: צאו לי מהפריים, אני לא מתכוונת ללכת בדרך שמישהו חושב מתאימה לי. יש לי את הדרך שלי. והיא רק שלי.

כי בסופו של דבר זה העניין אני חושבת. זה מה שהפריטים הבועטים והלא מתאמצים אומרים: לא רק שבגדול אני שמה זין, אלא גם שמדובר פה ב-one of a kind מובהק. אני וכל מה שבא איתי.

הקרע בג'ינס, למשל, התרחש בעת טיפוס ספונטני על הקילימנג'רו, החוטים הפרומים בטי נוצרו בעת קטיף פטל שמצאתי במקרה תוך כדי טיול, בשרשרת שלי יש קשרים כי רק אלוהים ואני יודעים מה הכל אני עושה איתה.

והתיק שלי, התיק שלי שהולך איתי לכל מקום, עובר איתי הרפתקאות ונראה כמו שהוא נראה כי הוא אחד ויחיד. כמוני.

מה שצריך להוכיח :)